בישראל קיימות לא מעט חלקות ש"נולדו" במאה הקודמת: מגרשים צרים, חלקות באזורים שלא תוכננו למגורים, או קרקעות עם עשרות שותפים שירשו חלקים קטנים או שקנו חלקים קטנים. במצב כזה, גם אם הקרקע נמצאת בתוך תוכנית בניין עיר, היא עדיין לא תמיד ניתנת למימוש.
פרויקט פינוי-בינוי נתפס בעיני רבים כפתרון המושלם: גם הדיירים מקבלים דירה חדשה, גם הסביבה משתדרגת, וגם היזמים מרוויחים. אבל בין רגע ההכרזה לבין הרגע שבו דייר מקבל מפתח
בשנים האחרונות שמענו לא מעט על קבוצות רכישה. מצד אחד – זה נשמע כמו פתרון חלומי: חבורה של אנשים מתארגנים ביחד, חוסכים את עלות היזם, קונים קרקע, בונים בניין – וכל אחד מקבל דירה במחיר מוזל.
בעשור האחרון שוק הנדל"ן המסחרי בישראל חווה שינויים עמוקים – חלקם תולדה של מגמות גלובליות כמו עליית המסחר המקוון, חלקם תוצאה של תמורות מקומיות בשוק העבודה, התחבורה והתכנון העירוני.
בעולם הנדל"ן בישראל, לא כל נכס שאתה רוכש הוא בהכרח בבעלות פרטית מלאה. במקרים רבים – ובעיקר בקרקעות של רשות מקרקעי ישראל – מדובר בכלל ב"חכירה", כלומר: שכירות ארוכת טווח מהמדינה.
בעולם הנדל"ן, ההיבט המיסויי הוא לא פחות חשוב מהיבטים כמו מיקום, תכנון או פוטנציאל עליית ערך. למעשה, במקרים רבים, ההבדל בין עסקה מוצלחת לעסקה פחות משתלמת נובע מהבנה – או חוסר הבנה – של חובות המס.
אחת הדרכים המרכזיות להשבחת ערך של נכס מקרקעין – ובמיוחד קרקע – היא ביצוע שינוי ייעוד. מדובר בתהליך תכנוני שבו הייעוד הקיים של הקרקע, כפי שהוא מוגדר בתוכנית החלה עליה, משתנה לייעוד אחר
עירוב שימושים (Mixed Use) הוא תכנון שמאפשר שילוב בין פונקציות שונות – כמו מגורים, מסחר, תעסוקה, תרבות או מוסדות ציבור – בתוך אותו שטח או מבנה. לדוגמה: בניין מגורים שבתחתיתו חנויות, קומה משרדים מעליהן, ומגורים בקומות העליונות.
במרוץ אחר הזדמנויות נדל"ן אטרקטיביות, דירות בפרויקטים של תמ"א 38 הפכו בשנים האחרונות ליעד מועדף עבור משקיעים שמחפשים שילוב בין מיקום מצוין, שדרוג פיזי של הנכס, ופוטנציאל לעליית ערך משמעותית.
הפקעת קרקע היא תהליך משפטי שבו רשות מוסמכת – לרוב רשות ציבורית כמו המדינה, רשות מקומית או חברת תשתית ממשלתית – לוקחת בעלות מלאה או חלקית על קרקע פרטית, לצורך ציבורי מוגדר.
